<h1>ספר החינוך מצוה ל"ב</h1>
<h2>דף עג.</h2>
שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר [שמות כ'] לא תעשה כל מלאכה וגומר. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא איסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד שאין העניין שוה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד, ובמלאכת אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהן אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים, ומלשון הרמב"ם זכרונו לברכה [פכ"ב דשבת ה"ב] משמע שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך יבוא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרישה בידו, דאלו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה, ועל כן אמרו בגמרא [שבת קנ"ד ע"א] לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה ואין לוקין עליו. והרמב"ן זכרונו לברכה [בהשגותיו לשורש י"ד] יתפוש עליו הרבה בפירושו זה ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקיימא לן [סנהדרין ס"ג ע"ב] כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [שבת קנ"ד ע"ב], אתה... ובהמתך, ליכתוב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך, אתה למה לי, הוא ניהו דכי עביד מלאכה מיחייב, אבל על מלאכת בהמתו לא מיחייב אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני, אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחייב, שהרי ענשו מפורש כל העושה בו מלאכה יומת [שמות ל"ה]. ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב"ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן שהוא באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין מפני אותן דברים שהוא כולל שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של עירובין [י"ז ע"ב] בלאו דאל יצא איש ממקומו [שמות ט"ז], דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות כדרשה שדרשו בו אל יוציא דהוי ליה מעתה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת ענינו, וכיון שכן הוא אית לן למימר בזה בכל ענייניו שאין לוקין עליו. ועל הדרך הזה בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן. משרשי מצוה זו שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונת חדוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששה ימים חלוקים ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו עניינים חלוקים להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה שחושבין לאמר שעם היותו ברוך הוא היה הכל. ובמנוחתינו בשביעי זכר לנו בחדושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה יי וגומר [שמות כ'], כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמתית. ומלבד זכירת חדוש העולם יש בו זכירת נס מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה, ואמר שם [דברים ה'] במצות שבת וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן צוך יי אלהיך לעשות את יום השבת. דיני המצוה כגון מה הן הדברים שנקראים עיקר מלאכות לחייב בהן העושה אותן כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם לגדר, והדיבורים גם כן הנקראים שבותים, ומה שלמדו זכרונם לברכה [יומא פ"ה ע"א] מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל את השבת בשביל הצלת נפשות משובח. והטעם לפי שסבת עשיית המצוה הוא האדם וקיום הסבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [שם פ"ג ע"א] שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכן כל חולה בקדחת שוכב על ערש דוי בכלל סכנה הוא לחלל עליו שבת. ויתר רובי פרטיה מבוארים במסכת שבת ויום טוב. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה. כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העיקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה.
